חיים חדשים
כל הזכויות שמורות ליצחק אברהמי
להזמנת הצגות ולשימוש בתסריט - יצחק: 0523114874
מערכה א' – בית נטוש.
מוזיקת בלשים – פנתר ורוד
עופר, איש עסקים, לבוש חליפה, כובע שחור ומשקפי שמש נכנס בצעדים מתגנבים.
הוא מסתכל ימינה ושמאלה, ומסמן למישהו מאחוריו לבוא (בלי להסתכל אחורה). מתקדם עוד
כמה צעדים ושוב מסמן למישהו מאחוריו שיבוא ומצביע על הבית.
עופר
(בלחישה תוך הפניית הראש לאחור): אתה רואה את הבית הזה, חיים? (לא מוצא את חיים,
המוזיקה נקטעת) חיים? (לקהל:) איפה חיים? הרגע הוא היה פה!
(מוציא את הפלאפון וקורא בקשר בלחישה רועמת): "חיים!"
חיים
(מאחורי הקלעים): כן בוס
עופר:
איפה אתה חיים?
חיים:
אני מאחוריך, בוס, כל הזמן מאחוריך! (עופר מסתכל אחורה כלא מבין)
עופר:
אין פה אף אחד מאחורי, חיים!
חיים:
רגע בוס, אין לך סלים ביד?
עופר:
מה? אין לי שום סלים? איזה סלים? מה פתאום סלים?
חיים:
ואין לך פרחים כתומים על הכובע?
עופר
(ממשש בבהלה את הכובע): מה? מה פתאום פרחים?
חיים:
רגע בוס, השמלה שלך לא בצבע סגול פרחוני?
עופר:
מה פתאום שמלה? חיים! אני נראה לך כמו גיברת?
חיים:
אתה צודק בוס, אני כנראה התבלבלתי... אני חושב שהייתי מרוכז מידי בסנדוויץ' שלי...
עופר
(רותח, מסנן לקהל): איזה עוזר לא יוצלח בחרתי לי! הא! אני אלך להביא אותו...
(עופר יוצא, המוסיקה מתחדשת)
(עופר נכנס, מסמן לחיים שיבוא. חיים נכנס (בגדים בהירים – בז', כובע קסקט),
מחקה את הצעדים של עופר, מסתכל ימינה ושמאלה. עופר עוצר, וחיים נתקל בו, עופר עף
קדימה)
עופר:
ששש! מה אתה עושה?
חיים:
סליחה בוס, לא שמתי לב שעצרת בוס...
עופר:
טוב, שים לב, חיים: מה אתה רואה?
חיים:
אני רואה בית, בוס. סתם בית.
עופר:
סתם בית? תסתכל טוב!
חיים:
בוס, אני לא רואה פה שום דבר מיוחד, זה סתם בית ישן...
עופר:
אהה! אז זה לא סתם בית. זה בית ישן!
חיים:
כן, בית ישן...
עופר:
ומה אנחנו לא אוהבים?
חיים:
(לא מרוכז) סלט קישואים?
עופר:
מה סלט קישואים? חיים! אתה לא מרוכז! אני אנסה שוב. יש כאן בית ישן, ומה אנחנו לא
אוהבים?
חיים:
דברים ישנים?
עופר:
די, די, אל תזכיר לי. דברים ישנים זה הרבה יותר גרוע מסלט קישואים. דברים ישנים צריך
להרוס! אנחנו לא צריכים דברים ישנים! אני רוצה שתזכור את זה חיים! דברים ישנים
צריך להרוס! דברים ישנים ---
חיים:
צריך להרוס!
עופר:
צריך להרוס ---
חיים:
דברים ישנים!
עופר:
טוב מאוד!
חיים:
צריך להרוס! צריך להרוס! אבל רגע, בוס, יש כאן בעיה!
עופר:
מה הבעיה?
חיים:
אם נהרוס את הבית, הוא יהיה לא רק ישן, הוא יהיה גם ישן וגם הרוס!
עופר:
לא, לא, לא! לא הבנת כלום! אחרי שנהרוס את הבית, ניפטר מההריסות, ונקים במקומו
בניין ענקי! רק תאר לעצמך... במקום הבית הישן הזה... אפשר להקים בניין חדש ומפואר!
ואפילו שניים! סביוני ראשון לציון! אני כבר מדמיין את זה! המונים יעמדו לי פה בתור
לקנות דירה... ואני אהיה מליונר! וגם אתה תקבל משהו...
חיים:
טוב מאוד בוס! זאת תוכנית ממש גאונית! אני מייד מתחיל! (מניף גרזן/פטיש 5 קילו)
עופר:
עצור מייד חיים! תוריד את הגרזן! לא בשביל זה הבאתי אותך לכאן! אתה רוצה שהמשטרה
תעצור אותנו??
חיים:
אבל אמרת שצריך להרוס בוס!
עופר:
כן, כן, צריך להרוס, אבל - לפני שהורסים את הבית צריך כמובן לקנות אותו!
וכדי לקנות אותו צריך לברר למי הוא שייך. וזאת המשימה החשאית שלך, חיים!
חיים:
מה המשימה בוס?
עופר:
אתה צריך לברר למי שייך הבית הזה!
חיים:
אין שום בעיה! אני מייד מברר! אני אגלה את כל המידע על הבית הזה! מי בנה אותו, מי
גר בו, למי הוא שייך, מה הוא אוכל לארוחת בוקר! מה מספר הנעלים שלו, האם הוא אוהב
טונה, ואיזה חיה הוא אוהב... אל תדאג בוס, חיים יברר הכל!
עופר:
מספיק, מספיק, אני צריך שתברר לי רק שלושה דברים (חיים מוציא דף ורושם): מי בנה את
הבית הזה, מי גר בו, ואיפה הוא נמצא היום.
חיים:
בסדר בוס, אני אלך לשאול את הגברת שעברה פה מקודם... (מתחיל ללכת)
עופר(רודף
אחריו): לא!!!! רגע, חיים!!! זאת משימה חשאית! אתה צריך לשמור על סודיות! שאף אחד
לא יידע על התוכניות שלי!
חיים:
אהה... סליחה בוס! אתה יכול לסמוך עלי במאה אחוזים! אני לא אגלה כלום לאף אחד!
עופר:
טוב מאוד!
חיים:
רגע בוס, יש לי רעיון מדהים! כך נוכל לדעת מי גר פה!
עופר (בחשדנות):
מה הרעיון המדהים?
חיים:
פשוט מאוד! נוכל להציץ בתיבת הדואר ולראות למי מיועדים המכתבים!
עופר:
מה? זה רעיון גרוע! להציץ ב... רגע! יש לי רעיון! למה שלא נציץ בתיבת הדואר ונראה
למי מיועדים המכתבים!
חיים:
כן, נראה לי שזה בדיוק מה ש....
עופר:
בלי דיבורים, בוא נבדוק!
(בודקים ולא מוצאים כלום)
עופר:
אין שם מכתבים חיים!
חיים:
לא! אין שם מכתבים!
עופר:
אמרתי לך שזה רעיון גרוע!
חיים:
טוב, נצטרך למצוא דרך אחרת לגלות.
עופר:
בהחלט. ו...חיים, זה יהיה המבחן שלך. אם תצליח לברר את הפרטים בלי לגלות את
התוכנית שלי לאף אחד, תוכל להמשיך לעבוד איתי ולעזור לי להיות מליונר, ואני בטוח
שגם אתה אולי תרויח מזה משהו... אבל אם לא תצליח במשימה – אתה תחזור הביתה ואני
אמצא לי עוזר חדש, כי עוזרים ישנים –
חיים:
צריך להרוס?
עופר:
לא! אבל זה רעיון טוב... בסדר! תתחיל במשימה!
חיים:
רק רגע בוס, לפני שאני מתחיל במשימה יש איזה משהו חשוב שאני צריך לעשות.
עופר
(בזלזול): ומה המשהו שיותר חשוב מהמשימה שנתתי לך?
חיים:
זוכר שאכלתי סנדויץ' מקודם?
עופר:
בטח שאני זוכר. בגלל שהיית מרוכז בסנדויץ שלך התבלבלת ביני לבין גברת עם פרחים
כתומים על הכובע!
חיים:
היא היתה קצת דומה לך מאחורה...
עופר:
מה? טוב, לא חשוב. אז מה הבעיה?
חיים:
הבעיה היא שלא ברכתי ברכת המזון...
עופר:
אז תברך!
חיים:
אבל עבר מאז הרבה זמן, אני חושב שאני כבר לא יכול לברך...
עופר:
מעולה. אז אל תברך, ותתחיל כבר במשימה שלך
חיים:
אבל אולי אני כן צריך לברך...
עופר:
אז---
חיים
(קוטע את עופר): אבל אולי אני לא צריך לברך
עופר:
אז---
חיים
(קוטע את עופר): אבל אולי אני...
עופר:
מספיק עם זה! אולי צריך, אולי לא צריך, לא אכפת לי מה תעשה. אבל אם את המשימה שלך
לא תבצע, אני אמצא לי עוזר אחר...
חיים:
כן בוס, אני אסתדר.
עופר:
טוב מאוד! אני הולך לשים עיין על עוד כמה בתים ישנים פה באזור. בינתים, שיהיה לך
בהצלחה!
עופר יוצא.
חיים מסתכל ומוודא שעופר יוצא. פותח את התיק ומוציא מתוכו ספר ענקי ישן
ובלוי.
חיים:
טוב שהוא הלך... אני אבדוק כאן בספר הזה מה אני צריך לעשות עם ברכת המזון... רק
חסר לי שהוא יראה אותי עם ספר כזה ישן... (פותח את הספר)
עופר
(מציץ מאחורי הקלעים): חיים!
חיים
(נבהל, מחביא את הספר): מה? רק רגע, כן בוס?
עופר:
אני מזכיר לך לשמור על סודיות, כן?
חיים:
כן בוס, בהחלט, אני אעשה את המשימה בצורה הטובה ביותר!
עופר:
טוב מאוד.
(יוצא, עופר מוודא שיוצא, ומוציא שוב את הספר)
עופר
(מציץ שוב): חיים!
חיים
(נבהל ושוב מחביא את הספר): כן, מה?
עופר:
שיהיה לך בהצלחה!
חיים:
אה... תודה בוס!
(עופר יוצא סופית)
חיים:
זה באמת ספר ישן, הוא גם כתוב בשפה קשה, אני לא מבין כלום... זה אמור להיות בהלכות
ברכת המזון.. ברכות הנהנין זה קשור? אוף אני לא מוצא פה כלום...
ב.
צביקה הדוור נכנס (כובע של דואר, תיק מכתבים עם מכתבים מציצים)
צביקה:
שלום!
חיים
(נבהל, מחביא את הספר): מה, לא עשיתי כלום... אין לי כאן שום דברים ישנים! (מגלה
שזה מישהו אחר) אופס...
צביקה:
סליחה, מה אמרת?
חיים:
לא.. לא משנה, לא אמרתי כלום...
צביקה:
אמרת משהו על דברים ישנים?
חיים (שם
יד על הפה): אופס... אה, לא, אמרתי... סלט תנינים!
צביקה:
סלט תנינים??
חיים:
כן. סלט תנינים. זה לא טעים. אל תנסה לאכול את זה...
צביקה:
אהה. הייתי בטוח שאמרת משהו על---
חיים:
לא, לא! סלט תנינים! אני דיברתי לעצמי, אל תתייחס...
צביקה:
טוב. מוזר מאוד.. אם ככה, אז אני אמשיך לי בדרך. יש לי כל כך הרבה מכתבים שאני
צריך לחלק... (הולך)
חיים:
לא, רגע, אל תלך... אני צריך לשאול אותך משהו- (תופס את עצמו, כאילו גילה סוד)
(צביקה עוצר ומסתובב לחיים)
חיים
(מדבר לעצמו בשקט): ששש! חיים, מה אתה עושה? הבוס אמר לשמור על סודיות... אתה פשוט
על הפנים! (המילים האחרונות בקול)
צביקה:
אתה שוב מדבר על תנינים?
חיים:
אה לא... אהם.. אה, אדון דוור,
צביקה:
תקרא לי צביקה
חיים:
אדון צביקה, אם אתה דוור שמחלק מכתבים, לא שכחת לחלק מכתבים לבית הזה?
צביקה:
הבית הזה?
חיים:
כן כן, הבית הישן הזה
צביקה:
אה.. תודה שרצית לעזור לי, אבל בבית הזה, כבר מזמן לא גרים..
חיים
(רושם על דף שמחובר למשטח כתיבה ומדבר לעצמו): כבר לא גרים. (לדוור:) אבל פעם היית
מחלק מכתבים לבית הזה?
צביקה:
אוהו! כל כך הרבה מכתבים היו מגיעים לכאן! לבית הזה היו מגיעים יותר מכתבים מכל
השכונה ביחד!
חיים
(רושם): הרבה מכתבים. (לדוור): למה שלחו לפה כל כך הרבה מכתבים?
צביקה:
כולם רצו לקבל תשובות לשאלות שלהם...
אם הם היו יודעים איזה רב גדול הוא יהיה...
חיים
(רושם): רב גדול (לדוור:( מי זה הם?
צביקה:
זה סיפור שלם, אבל אני אספר לך אם אתה רוצה
חיים
(רושם): סיפור שלם. (לדוור:) כן, מאוד רוצה!
צביקה:
בשימחה! ה- (פותח את הפה, וחיים מרים את העיפרון לכתוב. צביקה מסתכל עליו וחיים
מוריד את העיפרון. כך כמה פעמים) מה אתה כותב שם?
חיים
(רושם): כותב שם... (לדוור): אני? אני בסך הכל כותב... אה... מתכון. כן.
צביקה:
מתכון לסלט תנינים?
חיים:
בדיוק... מתכון ל...(קולט מה הוא אמר), אה... לא משנה (מוריד את הדף ושם בתיק).
תמשיך בסיפור.
(צביקה יוצא בלי שחיים שם לב)
חיים:
לאן נעלמת?
ג.
צביקה
(מאחורי הקלעים, תוך כדי החלפת תלבושת לילד ירושלמי): הכל התחיל בשכונת אוהל משה
בירושלים לפני 90 שנה.
חיים:
מה זה, איפה אתה? (מחפש את צביקה תוך כדי)
צביקה:
באותה שכונה היו בעל ואישה שחיכו לילד במשך שנים. ואחרי שנים שהם היו נשואים, 17
שנה! נולד להם ילד! איזו שמחה! לילד קראו חיים דוד הלוי, והוא היה ילד כמו כל
הילדים, אבל כשהוא גדל, ההורים שלו החליטו לשלוח אותו ללמוד תורה... (יוצא לבמה,
עם ספר ביד)
חיים:
הי, מי אתה?
חיים דוד: אני חיים דוד, אבל אתה יכול לקרוא לי חיימיקו.
חיים:
(מוציא את הדף וכותב) חיימיקו.
(חיים דוד ממשיך בהליכה לצד השני, ועובר את חיים כשחיים לא שם לב)
חיים
(פונה לצד בו היה הילד): נעים מאוד חיימי... מה זה, לאן נעלמת?
חיים דוד: אני כאן, אני פשוט קצת ממהר
חיים:
לאן אתה ממהר?
חיים דוד: אני הולך ללמוד תורה!
חיים:
ללמוד תורה... (רושם בדף), אבל עם הספר הישן הזה?
חיים דוד: אז מה אם הוא ישן?
חיים:
דברים ישנים צריך... (תופס את עצמו שכבייכול גילה "סוד", שם יד על הפה)
חיים דוד: דברים ישנים צריך לכבד!
חיים:
לכבד? מה יש לכבד בספר ישן?
חיים דוד: אולי הספר ישן, אבל החכמה שבו גדולה מאוד!
חיים:
בסדר, החכמה גדולה... אבל אתה לא מתבייש ככה להסתובב ברחוב עם הספר הישן הזה?
חיים דוד: למה שאני אתבייש?
חיים:
כי כולם היום הולכים עם דברים חדשים, עם אייפון, ועם אייפד ואפילו עם סוני
פלייסטיישן טורבו אינג'קשיין 8!
חיים דוד: אני לא צריך את כל הדברים האלה...
חיים:
ותראה איזה בגדים מיושנים יש לך!
חיים דוד: מה רע בבגדים שלי?
חיים:
הם ישנים! אתה צריך בגדים חדשים ויפים!
חיים דוד: אני לא צריך כלום, יש לי את הדבר הכי חשוב בעולם!
חיים:
יותר חשוב מכבוד?
חיים דוד: יותר חשוב מכבוד!
חיים:
יותר חשוב מכסף?
חיים דוד: יותר חשוב מכסף!
חיים:
יותר חשוב מזהב?
חיים דוד: יותר חשוב מזהב!
חיים:
מה זה? (רוצה לרשום בדף)
חיים דוד: לא מגלה.
חיים:
מה? נו, תגלה...
חיים דוד: מצטער, אני לא יכול עכשיו, אני חייב לרוץ לשיעור. תצטרך לגלות בעצמך!
חיים:
מוזר... מה יותר חשוב מכסף... ומזהב...? רגע, זה מזכיר לי שיר מגן חדוה, משהו עם
"מאלפי זהב וכסף..." איך זה התחיל? "טוב לי, טוב לי..."
(מנגן ושר את השיר)
ד.
הדוור חוזר.
צביקה:
נו, מה אתה אומר? חיימיקו הצעיר המשיך ללמוד בישיבה, למרות שהשכנים אמרו להורים
שלו (מחקה קול של שכנה): "מה יצא
ממנו כשיהיה גדול? תשלחו אותו לבית ספר מקצועי, עם הכשרון שיש לו, הוא יוכל להיות
פקיד דואר! עם מדים יפים, וכבוד והרבה כסף..." הה! אם הם היו יודעים! חיים
דוד הפך להיות רב עיר, הרב חיים דוד הלוי, רב שכולם רוצים לשאול שאלות. מכל העולם
הגיעו מכתבים! מאפריקה! מצרפת! מברזיל! אפילו מסין! בקושי הצלחתי לפענח את
הכתובת... לא משנה - במקום שהוא יהיה פקיד דואר, כל פקידי הדואר עבדו בשבילו...
וכולם כבדו אותו... בזכות התורה שהוא למד!
אפילו בנו לו במיוחד את הבית הזה!
חיים: מי
בנה לו את הבית?
צביקה: האנשים בקהילה כל כך העריכו את הרב, עד שהם בנו לו במיוחד את הבית הזה, במו
ידיהם! וכמה שכיבדו אותו!
חיים:
דברים ישנים צריך לכבד...
צביקה:
דרך אגב, מה שלום התנינים שלך שם? (מצביע על התיק של חיים)
חיים:
סלט תנינים!
צביקה:
סליחה. סלט תנינים...
חיים:
(מוציא את הספר, ומצמיד אליו, גבו לדוור, שלא יראה את הספר) לא. זה לא סלט תנינים.
זה ספר.
צביקה:
ספר?
חיים:
ספר ישן (מראה לדוור). ואני לא מתבייש בו. למרות שהוא ישן, יש בו הרבה חכמה!
צביקה:
צודק!
חיים:
וגם אני צריך לבדוק פה משהו לגבי הסנדויץ' שאכלתי... (פותח את הספר) אבל אני לא
מבין כאן כלום!
צביקה:
אז למה שלא תשאל?
חיים:
לשאול? אני מתבייש לשאול...
צביקה:
למה אתה מתבייש לשאול?
חיים:
אני מתבייש שיצחקו עלי שאני לא יודע...
צביקה:
אין לך מה להתבייש!
חיים:
אבל אני מתבייש!
צביקה:
אהה. אצל הרב חיים דוד הלוי אף אחד לא היה מתבייש! הוא היה מקבל כל שאלה בשמחה!
הוא היה כל כך אוהב את כולם, שאף אחד לא התבייש ממנו... זה מזכיר לי סיפור...
חיים:
טוב, טוב, אדון דוור, אני לא יכול לשמוע סיפורים עכשיו! יש לי שאלה לברר (ולקהל,
בשקט): ומשימה לעשות... (לדוור): אני לא יכול עכשיו...
צביקה:
טוב בסדר, לא צריך, אין בעיה... (נפגע, עומד בצד וחושב)
חיים (בודק את הדף ואומר לעצמו/לקהל): בוא נראה, גיליתי מי גר בבית, מי בנה
את הבית, אבל אני עוד לא יודע לאן הוא עבר מפה...
צביקה
(לעצמו/לקהל): חבל, זה דוקא סיפור יפה!
חיים:
אני חייב להשיג עוד פרטים על מי שגר פה, על...
צביקה:
הסיפור הוא על...
חיים+ צביקה ביחד: הרב חיים דוד הלוי!
חיים:
מה אמרת?
צביקה:
אמרתי מה שאתה אמרת!
חיים:
ומה אני אמרתי?
צביקה:
אמרת מה שאמרתי....
חיים
(מבולבל, לקהל): אבל מה אמרתי? ומי אמר קודם? הוא אמר מה שאני או שאני אמרתי מה
שהוא?
(בינתיים הדוור יוצא)
חיים:
לא משנה, תוכל בכל זאת לספר את הסיפור? הי, איפה אתה? חכה לי רגע (יוצא)
ה.
צביקה
(מאחורי הקלעים): בשמחה אספר לך! לאחר
מלחמת ששת הימים, יצא הרב חיים דוד הלוי לשליחות בחוץ לארץ, בדרום אמריקה...
(יוצא הגבאי עם ערימת מחזורים, טליתות וכיפות קטיפה)
מוישה גבאי(תוך כדי שמסדר): אויש, כמה עבודה יש פה! צריך להכין את בית הכנסת
הענקי הזה ליום כיפור. כולם יבואו היום לבית הכנסת, מכל העיר. אח... בית כנסת
מסכן! כל השנה הוא כמעט ריק, בקושי יש מתפללים, ורק ביום כיפור פתאום נזכרים לבוא!
ועוד באים עם מכונית! ביום כיפור! כבר היה עדיף שלא יבואו...
אבל יש לנו גם אורח היום! אורח מיוחד, מארץ ישראל! הרב של ראשון לציון, הרב
חיים דוד הלוי! הוא אמור להגיע לפה בכל רגע...
(הרב חיים דוד הלוי נכנס, עם טלית ביד)
הרב: שלום!
מוישה גבאי: אוו, שלום! אני מוישה הגבאי. אתה בוודאי הרב חיים דוד הלוי?
הרב:
אכן כן.
מוישה גבאי: מארץ ישראל?
הרב:
בהחלט.
מוישה גבאי: ומשם הגעת עד אלינו?
הרב:
בוודאי, כן, הנה אני פה...
מוישה גבאי: כבוד הרב, רק שתדע לך שאנחנו מאוד מעריכים את זה!
הרב:
תודה, תודה. הגעתי לכאן במיוחד. אני רוצה לדבר לפני כל הקהילה.
מוישה גבאי: כל הכבוד! באמת כל הכבוד!
הרב:
אתה חושב שיגיעו לכאן הרבה?
מוישה גבאי: אוהו, בית הכנסת יהיה מלא מפה לפה, אבל אני רק חייב להזהיר את הרב!
הרב:
מה קרה?
מוישה גבאי: האנשים שיבואו--- הם לא שומרים שבת, הם אפילו מגיעים לכאן ביום כיפור עם
מכונית! אי אפשר להתפלל עם אנשים כאלה!
הרב:
לא ייתכן שכולם מחללים שבת!
מוישה גבאי: לא, הרב, יש עוד כמה זקנים ששומרים מצוות, אבל הם לא מתפללים עם כל ה—אנשים
האלה. יש להם מניין משל עצמם פה בחדר צדדי...
הרב:
אני מבין...
מוישה גבאי: ובטח הרב ירצה להצטרף אליהם... זה בסדר הרב, אני דאגתי שגם שם יהיו
מחזורים וכל מה שצריך...
הרב:
אהה, אין צורך. אני אתפלל במניין הגדול!
מוישה גבאי: אבל הרב... עם כל ה---
הרב:
כן, כן. עם כל ה--- (מחקה את הגבאי)
מוישה גבאי: אבל הם לא ---
הרב:
הם לא שומרים מצוות?
מוישה גבאי: בדיוק!
הרב: בדיוק
בשביל זה באתי לכאן! אני באתי לדבר איתם, להסביר להם מה המשמעות של להיות יהודי,
לחזק אותם בשמירת התורה, וגם לשכנע אותם לעלות לארצנו הקדושה. אם לא אתפלל איתם, לא
אוכל לקרב אותם, וחוץ מזה, הם יחשבו שאני מזלזל בהם. אני מתפלל איתם!
מוישה גבאי: הבנתי, כבוד הרב, אני מאחל לך בהצלחה, ואני גם שומר לך מקום במניין השני,
למקרה שתראה את ה--- ותתחרט...
הרב: אין
שום צורך, אבל תודה רבה.
מוישה גבאי: להתראות הרב.
הרב: להתראות,
וגמר חתימה טובה!
מוישה גבאי: תודה הרב (יוצא)
הרב: בכל
יהודי יש נשמה שמחכה להתעורר! צריך רק להראות להם את הדרך!
(פונה לקהל כאילו היו מתפללים): אני שמח שבאתם. קחו בבקשה מחזורים (מחלק
ליושבים בשורה הראשונה) אנחנו בעמוד נ"ג. תפתחו בבקשה. מה? נ"ג זה 53.
כן. מצוין. רק תסובב את הסידור. עוד לסובב. יופי. בואו נתחיל.
(הרב עומד בתפילה, וג'ו - מתפלל נכנס, עם חולצת הוואי פרחונית פתוחה, קרוקס
ופאה של שיער ארוך)
(ג'ו נכנס בחשש, בידו צרור מפתחות, והוא לוחץ על השלט שסוגר את הרכב. נשמע
צפצוץ וג'ו נבהל ואומר ששש....ומסתכל לכל הכיוונים שלא ראו אותו מגיע במכונית ביום
הכיפורים.
הוא מכניס את המפתחות לכיס ושם כיפת קטיפה לבנה על הראש. הוא מיישר אותה,
ופתאום נשמע צלצול טלפון. הוא עושה שששש... בכעס, ומביט ימינה ושמאלה. הצלצול
נמשך, והוא מוציא פלאפון מהכיס. הוא לוחץ
על כפתור, הצלצול נפסק, והוא עושה לטלפון ששש... , מסתכל ימינה ושמאלה ועונה:
ג'ו:
הלו? כן, כן, לא... האני, תשמעי, אני נכנס פה לתפילה, כן, אני בבית הכנסת. לא
עכשיו, נדבר אחר כך. מה? את הילדות? לחוג שחיה? היום? תקחי אותם את האני. בסדר?
אני לא יכול עכשיו. כן, כן, מה? קבענו מסעדה? אני צם היום... נדבר בבית האני. ביי.
(סוגר את הטלפון ומסנן שששש..)
(ג'ו לוקח סידור ופונה לרב)
ג'ו:
סליחה, הרב?
הרב:
כן?
ג'ו:
יש לי שאלה קצת מצחיקה...
הרב:
זה בסדר, אתה יכול לשאול. אין לך מה להתבייש.
ג'ו:
אני לא יודע איפה מתפללים.
הרב:
עמוד קלב.
ג'ו:
קלב. תודה הרב. (בחיוך. פונה למחזור והחיוך נמחק) קלב???
הרב:
זה יוצא 132.
ג'ו:
תודה! (מחפש ולא מוצא)
הרב:
קח את המחזור שלי (מתחלפים במחזורים, ג'ו מחזיק את המחזור הפוך) מחזיקים את זה ככה
(הופך לו את המחזור)
(ג'ו מנסה לחקות את הרב בתפילה)
ג'ו:
הרב, סליחה שאני שוב מפריע...
הרב:
כן?
ג'ו:
יש לי עוד שאלה קטנה...
הרב:
תשאל, אל תתבייש לשאול!
ג'ו:
אני לא מבין מה שכתוב פה, אני לא יודע לקרוא בעברית, האם מותר לי להוסיף תפילה
במילים שלי?
הרב:
בהחלט אפשר, ואפילו רצוי! ה' שומע את התפילות של כולם.
ג'ו:
תודה הרב, יש לי משהו חשוב לומר לאלוקים...
ג'ו
(פונה בתפילה – מול כל הקהל, מביט כלפי מעלה, הרב מסתכל עליו): אלוקים שבשמים! כאן
ג'ו! אני רציתי להגיד לך משהו, אני מקווה שאתה מקשיב גם לתפילה שלי! אתה יודע שאני
והחברים שלי לא מתנהגים כמו שצריך. אנחנו מחללים שבת, אנחנו לא שומרים כשרות,
אנחנו מתנהגים במשך כל השנה כמו גוים... אבל אנחנו לא אשמים! אנחנו נמצאים בגלות,
בין גוים, אין כאן אפשרות להתנהג כמו יהודים... אי אפשר לקיים את כל המצוות...
בבקשה אלוקים, תחזיר אותנו לארץ ישראל, ושם נקיים כולנו את כל מה שכתוב בתורה.
ג'ו:
(סוגר את המחזור ונותן לרב) תודה הרב
הרב:
ג'ו, אני שמעתי את התפילה שלך. ואני רוצה להגיד לך, לך ולכל הקהל שנמצא פה – ה'
התחיל לגאול אותנו, והוא קורא לנו שנבוא כולנו לארץ ישראל, ושם נוכל לחזור לדרך
אבותינו.
שיר – עוד אבינו חי
ו.
חיים:
אז הרב עבר לחוץ לארץ?
צביקה:
לא, הוא בא לשם להעלות אותם לארץ ישראל! הוא חזר ארצה, ואחרי כמה שנים, הזמינו
אותו להיות הרב של תל אביב!
חיים:
תל אביב? אז הוא נמצא בתל אביב? (רוצה לרשום בדף)
צביקה:
הוא היה בתל אביב, אבל הוא כבר נפטר...
חיים:
אוף חבל, הייתי יכול לשאול אותו מה לעשות עם הסנדויץ' שלי ועם ברכת המזון...
צביקה:
אני מצטער שאני לא יכול לעזור...
חיים:
בכל מקרה תודה על הסיפורים!
(צביקה יוצא וחיים מעיין בספר הישן שלו)
ז.
(עופר נכנס)
עופר:
חיים!
(חיים נבהל, ומסתיר את הספר מאחורי הגב)
חיים:
שלום בוס!
עופר:
שלום שלום. האם עמדת במשימה חיים? האם
גילית את /שלושת הדברים שביקשתי?
חיים:
בוודאי בוס! גיליתי מי בנה את הבית, מי היה גר פה, ואיפה הוא כיום! (מעביר את הספר
בלי לשים לב קדימה, ולוחש) והכל בלי שאף אחד יחשוד...
עופר:
חיים!
חיים:
כן בוס!
עופר:
יפה מאוד שעמדת במשימה, אבל מה זה בדיוק ביד שלך?
חיים
(מחביא את הספר מאחורי הגב ומציג את היד השניה): אין לי כלום ביד, בוס...
עופר:
וביד השניה??
חיים:
אה... ביד השניה! (מחכה שניה, ואומר בביטחון) ביד השניה (מציג את הספר) יש לי ספר
ישן!
עופר:
ספר ישן???
חיים:
כן. הרב חיים דוד הלוי אמר ש...
עופר:
הרב חיים דוד הלוי?
חיים:
כן...
עופר:
מאיפה אתה מכיר אותו?
חיים:
אני לא הכרתי, אבל צביקה הדוור סיפר לי ש...
עופר:
הרב חיים דוד הלוי...
חיים:
כן בוס, אתה הכרת אותו?
עופר:
בוודאי שהכרתי אותו! כשהייתי ילד הייתי בבית הכנסת שלו בתל אביב...
חיים:
אהה! אז רק תדע לך בוס, שהבית הזה...
עופר:
עזוב עכשיו את הבית הישן הזה, נטפל בהריסה שלו אחר כך... הזכרת לי זכרונות מהילדות
שלי, חיים!
חיים:
כן, אבל זה קשור, בוס...
עופר:
לא עכשיו חיים! אני מנסה להיזכר... (חיים יוצא בתסכול, עופר מדבר לאויר בפאתוס) זה
היה בפסח! כמה שעות לפני שהחג יצא...עברתי לי ברחוב, בדרך לבית הכנסת, וחשבתי איזה
סעודת חמץ נעשה כשהחג יגמר... דמיינתי איך אני אוכל לחם, ובסקויטים, ופיתה..
ופתאום אני מריח ריח של פיתות, ריח של פיתות טריות וטעימות... ואז אמרתי לעצמי:
בוס! מה זה, הדמיון שלך כל כך חזק עד שאתה מריח אותו?? ואז ראיתי את שלמה. שלמה
האופה, בעל המאפיה, עומד במאפיה שלו ואופה פיתות. אהה! אמרתי לעצמי, יש כאן מישהו
שמכין חמץ בפסח! חמור מאוד! והוא, הוא רק חייך אלי בשלוה... שלמה! צעקתי לו, עדיין
פסח לא יצא! אבל הוא רק צחק ואמר שלא אכפת לו, ועכשיו כולם במוצאי החג יבואו לקנות
ממנו, כי לו כבר יהיו פיתות מוכנות. אני ידעתי שצריך ללמד אותו לקח! ובגלל שאני
כבר מאז אהבתי לעשות בלגנים, הלכתי לבית הכנסת וסיפרתי על זה לכל החברים. הם כעסו
והחלטנו ביחד ללכת וללמד אותם לקח! נצעק עליו! נזרוק בוץ על המאפיה שלו! נראה לו
מה זה! --- אספנו עוד אנשים ואז ---
(הרב חיים דוד הלוי יוצא)
הרב:
שלום עופר! אתה בדרך לאנשהו?
עופר:
כן, הרב, יש כאן מישהו שאופה חמץ בפסח! אנחנו יוצאים לטפל בו!
הרב:
זה באמת חמור מאוד, וגם אני אבוא אתכם.
עופר: טוב
מאוד! אני הולך לקרוא לכולם. (עופר יוצא)
הרב (לקהל): טוב שבאתם. עוד מעט נלך למאפיה של שלמה, אבל אני מבקש מכם שתעשו בדיוק מה
שאני אעשה. ותשאירו את הבוץ כאן. המאפיה של שלמה ממש לא רחוקה. בואו אחרי! כן, אני
מריח את הריח של החמץ... עוד מעט שלמה האופה יוצא, ואני מזכיר לכם – תעשו בדיוק מה
שאני עושה.
שלמה האופה יוצא (כובע, סינר, ושקית פיתות ביד) מסתכל על כולם בתדהמה, כועס. כל
משך המונולוג הרב שותק ומשלב ידים, מביט בשלמה.
שלמה:
(בצעקה) מה באתם לפה כולכם? מה אכפת לכם מה אני עושה במאפיה שלי? אני אופה פה
פיתות ואתם אל תתערבו! לכו מפה! אני אופה חמץ כמה שבא לי וזה לא עניינכם!
- שתיקה רועמת -
אז מה אם אני אופה חמץ בפסח, זה לא אומר שאני פחות טוב מכם! מה אני לא
יהודי? מה אתם מסתכלים עלי ככה?
- שתיקה רועמת -
אני יודע, אתם חושבים שאני פושע, אתם רואים אותי ככה עם החמץ, אבל תדעו לכם
שאני גם מניח תפילין לפחות פעם בשבוע, ועד עכשיו שמרתי חמץ! מה נראה לכם שאני גוי?
- שתיקה רועמת -
באמת כבוד הרב, מה אתה חושב, שאני מרוצה מזה שאני אופה חמץ? אני חייב למכור
מייד בצאת החג, אני חייב את הכסף, (עובר לנימה מתחננת) יש לי חובות, ויש לי ילדה
קטנה בבית, אני לא עושה את זה דוקא, באמת...
- שתיקה רועמת -
באמת, הרב, זה לא בשבילי כל החמץ הזה בפסח, זה רק בשביל המשפחה, שבוע שלם
לא עבדתי... אני באמת לא יודע מה קרה לי, איך הגעתי למצב הזה, שאני אופה חמץ...
בפסח... (כמעט בוכה)
אני לא רוצה את החמץ הזה! (מביט בגועל על הפיתות) אני אשרוף את כולו! אני אזרוק
הכל לתוך התנור! (זורק אל מאחורי הקלעים) סליחה כבוד הרב, אני לא אעשה יותר דברים
כאלה... (יוצא)
הרב:
אני חושב שכולנו למדנו עכשיו משהו חשוב.
(עופר נכנס, הרב יוצא)
עופר:
כן. זה היה מדהים. חשבנו לעצמנו "איזה מזל שלא צעקנו עליו, ולא זרק עליו
בוץ", אם היינו עושים את זה הוא בחיים לא היה שורף את הפיתות. ואיזה כוח יש
למבט של הרב...
חיים (נכנס):
אז אתה ממש הכרת את הרב, בוס?
עופר:
כן, הוא אפילו נתן לי מתנה לבר מצווה. (מוציא מתנה עטופה מתוך התיק)
חיים:
מתנה?
עופר:
כן, כן, הנה היא, (מוציא ספר). הרב נתן לי ואמר: הספר הזה הוא ספר שאני כתבתי.
כתובים בו הלכות, ממש כל מה שיהודי צריך לעשות. לקחתי מה שכתוב בספרים הישנים
והחכמים, וכתבתי בשפה שכל אחד יכול להבין, גם ילדים. כי דברים ישנים...
חיים:
כן, כן, אני יודע בוס, צריך להרוס.
עופר:
צריך להרוס? לא, הוא אמר משהו אחר... דברים ישנים... צריך לחדש! כן! לכן הוא כתב
את הספר, כדי שכולם יוכלו לדעת את הדברים שכתובים בספרים הישנים... מאז אני לוקח
אותו איתי. יש פה הכל, הלכות קריאת שמע, הלכות מזוזה, ואפילו הלכות ברכת המזון!
חיים:
הלכות ברכת המזון? אני יכול להשאיל את הספר?
עופר:
בשמחה אתן לך, אבל קודם תספר לי מה גילית על הבית, כי כבר הגיע הזמן להרוס אותו!
חיים:
הבית הישן הזה היה שייך לרב...
עופר:
כן... לאיזה רב?
חיים:
הרב חיים דוד הלוי, בוס!
עופר:
מה? של הרב חיים דוד הלוי?
חיים:
כן בוס...
עופר:
ואתה לא מתבייש להרוס אותו, חיים?
חיים:
אבל אתה אמרת אמרת שדברים ישנים צריך...
עופר:
דברים ישנים צריך לחדש חיים! תשכח מה שאמרתי לך מקודם! אנחנו נחדש את הבית הזה! פה
בבית ילמדו על הדמות המיוחדת של הרב חיים דוד הלוי! ילמדו את התורה המתוקה שהוא
לימד! כן חיים! אני כבר רואה את זה בדמיוני! טוב מאוד! בוא חיים! בוא נבנה תוכנית!
חיים:
רגע בוס, יש בעיה קטנה...
עופר:
מה הבעיה?
חיים:
זוכר שאכלתי סנדביץ' מקודם?
עופר:
אין שום בעיה! קח את הספר ותברר כל מה שאתה צריך!
חיים:
תודה בוס! ותודה גם לכל הילדים שהקשיבו כל כך יפה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה